התחליף שמחליף

בשנת 1964, עיתון הניו יורק טיימס דיווח על מגמה חדשה של מעצבי העל, למתג את השם שלהם על מוצרים שהם לא בהכרח נחשבים לעיצובים אופנתיים. נשמע מוכר ? אז זהו מי שהכיס לא מאפשר לו לרכוש תיק ויטון או נעליים של פראדה ורוצה להחזיק מותג על גם אצלו בבית אז הפיתרון היה לרכוש למשל מתאם חשמל של איב סאן לורן.

מתאם חשמל איב סאן לורן

בשנות ה -1960 המוקדמות, החלו מעצבי אופנה לשחרר מערך שלם של פריטים מיוחדים וממותגים עם הטבעה של שמם. אז לא היה נפוץ כמו היום ללכת עם מטריה של ויטון לא יכולת להרשות לעצמך שמלה של שאנל אז תרכשי לעצמך גרביונים או זוג גרביים במקום.

גרביונים של שאנל

בתי האופנה הבינו שהם יכולים לעשות סכום כסף רב ממוצרים ממותגים, המעצבים קפצו על הרעיון והחלו לייצר כובעים, גרביים, פרוות, בגדי ילדים, ריהוט לבית ותחתונים חתומים.

pierre cardin design

הניו יורק טיימס דיווח כי מעצבים נתנו את שמם למוצרים שהם בכלל לא מכירים ולא רוצים להיות מזוהים איתם, האם זה היה טריק לעבוד על הצרכן הסופי על מנת לשנורר מימנו עוד כספים??? אחד המעצבים בפריז נדהם לגלות  את שמו מתנוסס על כפפות כותנה לאחר שהוא בכלל צוטט במאמר שהוא לא יכול לסבול כפפות כותנה. הונאה מרמה מי היה מאמין ? אז זהו אפשר להאמין, בתי האופנה הגדולים מודעים לכוח המותג וליוקרה אותו הוא משדר ולכן דואגים לתת מענה כמעט לכל צרכן, אני לא רואה בזה דבר פסול כי אם חשקתי לי בתיק מהודר שכיסי לא יכול להרשות אז למה בעצם שאני לא אתפשר וארכוש לי צעיף מהודר במקום.  

אם נריץ את השנים קדימה ונסתכל במבט לאחור נבין שזאת הייתה אחת האסטרטגיות הטובות ביותר של בתי האופנה, כי הצרכן היום רוכש כל דבר ממותג עיפרון ואפילו ? למרות כל האביזרים הנלווים רוב המעצבים נשארו נאמנים לעצמם והם בעיקר עוסקים במיתוג המוצרים שלהם למשל בנעליים, תיקים, שעונים ומשקפי שמש.. מעט מאוד המעצבים שניתן למצוא את שמם על מוצר שמעולם הם לא ראו, אבל אם בכל זאת תרצו לצאת מהקופסא ולהחזיק פריט שהיה להיט בשנות ה-60 ובכלל לא קשור לאופנה תוכלו לנסות לרכוש נייר טואלט של פייר קארדן אם תצליחו למצוא כזה....